יום השואה. ראיון ששודר היום בקול ישראל עם אמא של שלי, חנה יחימוביץ', ניצולת שואה, ועם הבת של שלי, רמה:
--

חנה:
כשכתבתי את הסיפור שלי לא כל כך חשבתי על לפרסם ספר ("חמש ילדות מספרות", בהוצאת משרד הביטחון), אבל היה לי חשוב מספיק שבני משפחתי ידעו את הפרטים, וגם שהסיפור יעבור לדורות הבאים.

רמה:
את הסיפור של סבתא אני מכירה בערך מהגן, רק בלי כל הקטעים המפחידים.
אחרי שקראתי את כל מה שהיא כתבה הזדעזתי. דיברתי בעיקר עם אימא שלי, על הספר עצמו, ושאלתי אותה שאלות שלא הייתי שואלת את סבתא.

חנה:
ביליתי שנים בכל מיני מחבואים, חלק בגטו. בגטו כשהתחבאנו הייתי עם ההורים והמשפחה. החלק שהיה הכי קשה ושהכי נחרט לי בזיכרון היה כשהתחבאתי בארון בדירה של פולנים. הייתי שם לגמרי לגמרי לבד, במשפחה זרה, שלא התייחסה אליי, שעשתה את זה רק תמורת כסף, הרבה כסף, והייתי מבודדת לגמרי מהעולם.
הרבה אני לא זוכרת, אבל כל מה שאני זוכרת כתבתי. יש עוד הרבה פרטים שאני לא מצליחה להגיע אליהם, הדברים הנוראים ביותר כנראה הדחקתי. דווקא לעת זקנה עולים לי כל זיכרונות הילדות.
...
מאז המלחמה הייתי פעמיים שלוש בפולין, יש לי שם עדיין הרבה חברות, עוד מימי הלימודים באוניברסיטה, ואנחנו בקשר עד היום.
...
אף אחד ממשפחתי הענפה לא שרד את השואה, מלבדי, מלבד בת דודתי שחיה בישראל ואחייני שהצליח לברוח ממש בתחילת המלחמה.

רמה:
אני חושבת שקל לי לדבר על הנושאים האלה עם סבתא בגלל שהיא מאוד פתוחה עם זה...
התפקיד של הנוער היום זה לשמוע את סיפור השואה, לזכור אותו ולהעביר אותו לדור הבא.